משה גרשוני | מִי יוֹדֵעַ ר(וּחַ בְּנֵי הָאָדָם)
Moshe Gershuni | Who Knows (the spirit of men)
אנו שמחים להודיע על הארכת התערוכה עד יום שבת, ה-19.3.2022
Exhibition is prolonged until Saturday, March 19 2022
דפדפ.י מטה לטקסט התערוכה, לדימויים ולביקורת האמנות מאת עוזי צור, הארץ
Scroll down for the exhibition’s text, for images and for the art review by Ouzi Zur, Haaretz
משה גרשוני: ׳בדם ליבי׳ ו׳מי יודע׳
לקראת התערוכה לציון חמש שנים למותו של משה גרשוני ביקרנו בסטודיו שלו – ביקור ממושך ומכאיב, בו נציג העיזבון אמר ספק לי ספק לעצמו: ״בחרת עבודות לפני גרשוני ואחרי גרשוני״. הבחירה נוגעת בשני מהלכים שונים: המעבר של גרשוני סביב 1980 מפרקטיקה מושגית לציור, והמהלך שיצר סביב שנת 2000, שבו המילה והסמל הוסרו מהמרחב הציורי.
המשכתי לחשוב על האמירה הזו, המחזקת את העמדה ש”לפני גרשוני”, כמו “אחרי גרשוני” – שניהם מצביעים על אותו דבר: עוז, תעוזה ונתינה אינסופיים. ובכל זאת, מהי מהות הקפיצה מהצלחות האדומות של ׳בדם ליבי׳ שלא נראו מאז תצוגתן במוזיאון תל אביב ב- 1980*, אל סדרת ציורי ׳מי יודע׳ שבה המופשט והפיגורטיבי אחד הם, ואין בכך כל אבסורד.
הרי ישנו חוט, חבל בין הפיגורטיבי למופשט שאותו גרשוני משך ומתח בעודו מרחיב את המרחק ביניהם עוד ועוד, תוך שהוא מסלק את המילה ואת הסמל שבהם טיפל במשך שנים בהליכי דה-מיסטיפיקציה והענקת פרשנויות בעלות משמעות אישית ואוניברסאלית.
שילוב בין שני חומרים איפשר זאת: ג׳ל אקרילי מבוסס מים ושמן מבוסס טרפנטין, שני חומרים שאינם נטמעים זה בזה העומדים לחוד על הבד ומייצרים בולענים לבנים, חללי אין, בועות אוויר אור ורוח. ובסופו של דבר, כל מה שהמילים אינן יכולות לסמן והסמלים אינם יכולים לסמל בהיותם מעין טעות, דברים ש״באו בעבירה״, הופיע בציור סביב שנת 2000, שהוא בעיניי ״האבסטרקט ההיפר-ריאליסטי״. אבל כל זה קרה בהדרגה, תוך עיסוק אינטנסיבי במילה ובסמל: מהמגן דוד ועד הכיתובים מהתנ״ך והברית החדשה, שהתבוססו בתוך המהלך הגדול של החומריות הציוריות.
הכתם הראשוני בציור של גרשוני הופיע כבר במעבר מהקונספט והמינימליזם אל הפעולה והתוכן האמיתיים הקרובים אל הווריד והיוצאים ממנו. ממנו כבר אין פולמיה ואין פילפול, יש את מה שישנו ומזדקר לנגד עיננו: אמת לאמיתה, הזדמנות להמשך החיים – ואף לאופטימיות. למרות אכזריותו ושיקוף אכזריותה של המציאות, כתם זה הינו קיום והתקיימות, ציור ללא כחל וסרק, שמנקודת מבט עכשווית הינו מדויק ורלוונטי מתמיד.
מי יודע, ומי ידע וידע רוח בני האדם הנמצאת עדיין איתנו במלוא עוזה, ושהכתיבה לנו צורת חיים, קשר עם המציאות וקריאתה ללא פשרות דרך מקורות של דת, מוזיקה, אמנות ותרבות בכללותה. כל אלה מותכים לתוך העשייה, הציור, הרישום, הכתם האחד, הקרמיקה וההדפסים של גרשוני.
ספק ותהייה על משמעות הדברים תמיד עמדו לנגד עיניו. את גילוייה הוא ביטא ביצירתו, ובכך הטיל על כולנו אחריות. האופטימיות שבספק, באדם הספקן, משתנה בכל עת. זוהי אופטימיות של הומניזם, אבל לא הומניזם אידיאליסטי – אלא הומניזם של האדם כגוף, כעיניים, כייצר וכשכל. המשך הקיום הוא הצד האופטימי הבא כתוצאה מהטלת הספק, מקריאה זועמת של המציאות וממחאה שהובילה לבסוף אל הנשגב ואל האוניברסליזם.
ומי שירצה לומר ״נכס תרבותי״ המכיל את האוניברסאלי ואת אלמנט הדו-קיום, יצדק. אנושיות תמורת האנושי בלבד, אין דרך אחרת לייצר אמת באמנות. גרשוני היה נביא. לא נביא זעם, אלא נביא הצדק הצרוף כפי שבא לידי ביטוי בשפתו הלא-הצהרתית והבלתי מתנשאת, שלא חששה לשאול שאלות ולהטיל ספק, ובה בעת, לא נתפסה לשום טפל.
עבודתו המוקדמת ׳יד ענוגה׳ נתנה כבר את הכיוון.
אמן היפר–ריאליסט תרתי משמע [שכן שני כתמים שחורים מייצגים זוג עיניים]. האם מכיוון שהריאליזם המופשט שלו נבע מעיסוק בקיום בכללותו – זה האנושי על פניו השונים, הנעלים והבזויים; או זה האנושי והעל-אנושי, עם הקריאה למוזיקה, לאהבה ולאל.
ציור שלא במטרה לייצר סגנון, בעל אמצעי ביטוי בלתי מוגבלים: מהפיגורטיבי מהעין של דירר ורמברנט והמדויק, אל תהומות האבסטרקט בכל תחנה בדרכי המציאות המבעבעת והדורסנית, מול הרגש העילאי והחשיבה הצלולה. צירוף מופתי.
נ.ג
צילום מקורי באדיבות אבי חי: משה גרשוני, בדם ליבי, הצבה
צבעי זכוכית על צלחת, קוטר 23 ס״מ (כ״א), מוזיאון תל אביב 1980, באוצרות שרה ברייטברג־סמל